פייר בלק

"איבדנו את המטרה שלנו, ארנו. הטבענו את עצמנו בפוליטיקה ובמהפכות. אנחנו לא אומה. אנחנו צבא. ובצבא, "לעשות שלום עם האויב" נחשבת לבגידה."
―פייר בלק, על השלום בין המתתנקשים לבין הטמפלרים הצרפתים, 1791.

פייר בלק (1741 ― 2 באפריל 1791) היה חייל צרפתי במהלך מלחמת שבע השנים, וחבר במסדר המתנקשים. הוא היה רב מתנקש וחבר במועצת המתנקשים של הענף הצרפתי של המסדר בשנותיה המוקדמות של המהפכה הצרפתית.

בלק היה גם מורו של הרב מתנקש ארנו דוריאן, אשר שיחק תפקיד מרכזי במהלך המהפכה, והיה זה שהציגו למסדר המתנקשים. הוא נהרג בעימות נגד דוריאן באפריל 1791 לאחר שהרעיל את המנטור אונורה מירבו.

ביוגרפיה[]

שנים וקריירה מוקדמות[]

הצטרפות למתנקשים וקריירה צבאית[]

פייר בלק נולד בצרפת החדשה בסביבות שנת 1470, למשפחה בעלת קשרי דם למסדר המתנקשים. בלק גילה על המורשת המשפחתית שלו בגיל צעיר, ובשנת 1754, בהיותו בסביבות גיל 14 בלבד, הצטרף לאחווה.

לאחר שנתיים במסדר המתנקשים, בלק בן ה-16 הצטרף לצבא צרפת והשתתף במלחמת שבע השנים בתור קורפורל; בלק נזהר לא לעלות בדרגות של הצבא הצרפתי, שכן הניח שיהיה הרבה יותר שימושי למתנקשים בתור חייל רגיל מאשר מפקד. בין הקרבות בהם השתתף כחייל היה הקרב במצודת השור, לאחריה זכה לשבחים.

מעבר לצרפת[]

בלק חזר לצרפת בשנת 1762, לפני תום המלחמה, וניצל בעור שיניו מטבח שערכו הטמפלרים הקולוניאלים במתנקשים. מדבריו של בלק עם ארנו בעימותם בשנת 1791, נראה כי בלק חזה במספר רב של מעשי זוועות שהטמפלרים ביצעו על מנת להשמיד את המתנקשים הקולוניאלים, כולל "שורפים כפרים שלמים על מנת למצוא מתנקש אחד."

בשלב מסוים לאחר שהיגר לצרפת, עלה בלק בדרגות והפך לרב מתנקש וחבר במועצת המתנקשים הצרפתית, תחת המנטור אונורה מירבו, פוליטיקאי משפיע בצרפת. למרות זאת, בלק הביע התנגדות בצורת ההנהגה של מירבו.

בתור רב מתנקש של הענף הצרפתי, פייר אימן מתנקשים צרפתיים רבים, ביניהם צ'ארלס דוריאן, אביו של ארנו. בתקרית אחת בשנות ה-70 של המאה ה18, פייר וצ'ארלס התעמתו עם טמפלרים בסמטה, ובלק הציל את חייו של עמיתו.

למרבה צערו של בלק, צ'ארלס נרצח בדצמבר 1776 בורסאי.

מנטור לארנו דוריאן[]

חקירת בתי סוהר[]

ארנו: "מה אלה?"
בלק: "הודעות מהעבר. אני זרקתי את עצמי לחצי מבתי הסוהר בפריז בחיפוש אחריהם. מה השם שלך, ילד?"
ארנו: "ארנו. ארנו ויקטור דוריאן."
פייר: "דוריאן... ברור! פייר בלק. הכרתי את אביך."
―בלק לארנו, 1789.

בסביבות שנת 1789, בלק החל להסתנן לבתי סוהר בכל רחבי פריז במטרה לאתר גליפים מסתוריים. במהלך שהייתו בבית הסהור הבסטיליה, לתוך תאו של בלק נזרק איש צעיר, אשר הואשם ברצח. בזמן שהאיש ישן, בלק מצא את שעון הכיס של צ'ארלס לידו, והבין כי מדובר בבנו, ארנו. כשארנו התעורר, בלק איתגר אותו לדו קרב; הקרב הגיעו לקיצו כאשר ארנו אמר לו לחזור לשבת ליד גליפים בפינה.

בלק הבין שארנו הוא בעל ראיית הנץ. לאחר ששאל לשמו של ארנו, בלק הציג את עצמו, החזיר את השעון לארנו וגילה לו לגבי מורשתו כמתנקש. בלק הציע לאמן את ארנו, ובמשך החודשיים הבאים ארנו התאמן בסייף עם בלק, אשר סיפר לו גם על המתנקשים והטמפלרים.

ב-14 ביולי של אותה שנה, הבסטיליה נפרצה על ידי מהפכנים, דבר הגרם לבלק ולארנו לנצל זאת כאפשרות לברוח. בהגעתם לביצור הבסטיליה, בלק אמר לארנו שהם צריכים לברוח על ידי קפיצה מהבסטיליה, אך ארנו סירב במחשבה שימותו. בלק אז נתן לארנו מדליון ואמר לו למצוא את המתנקשים, לפני שזינק מאזור הביצור אל נהנר למטה.

מאוחר יותר באותו יום, פייר חזר לבסיס האחווה. ארנו הצליח לבסוף למצוא את הבסיס גם הוא, כנגד ציפיותיו של בלק. לאחר שפגש את הצעיר בכניסה, בלק לקח את ארנו לחדר המועצה וחזה בטקס החניכה של ארנו למסדר; בסיום הטקס בלק העניק לארנו זוג להבים חבויים.

התנקשות בצ'ארלס סיברט[]

"אתה לא חניך יותר, מתנקש."
―בלק לארנו, ינואר 1491.

בינואר של שנת 1491, ארנו הורה על ידי מועצת המתנקשים להתנקש בחייו של הטמפלר צ'ארלס גבריאל סיברט, עם בלק בתור מורו ומדריכו. השניים צוטטו לפגישה בין סיברט לעמית, אפרינון, ועם תום הפגישה ועזיבתו של סיברט, בלק התנקש באפרינון. השניים ברחו מאזור הפגישה בחזרה למועצה, כאשר ארנו מתלונן על השארת סיברט בחיים, בזמן שבלק הסביר למתנקש הצעיר שסיברט לא היה המטרה, והזמן לא היה נכון.

בפגישת המועצה, בלק התווכח שהניסיון להחזיק את הפסקת האש בין המתנקשים לטמפלרים עצרה את המתנקשים מללמוד בדבר תוכניתם של הטמפלרים. כאשר ארנו ביקש להביא את סיברט לצדק, מירבו אמר למתנקש הצעיר לא לערבב בין נקמתו האישית לבין אסטרטגיה שתועיל לאחווה. בלק התערב לצידו של ארנו ואמר שאם ארנו מעוניין להתנקש בטמפלרים, הם צריכים להרשות לו. מיראבו הסכים והורה לארנו להתנקש בסיברט.

ביום למחרת, הודיע בלק לארנו שהוא לא יעזור לו בחיסול סיברט, אך הוא הציע לארנו לחקור את סביבתו ולמצוא אפשרויות שונות להתנקש במטרתו. במידה וההתנקשות תכשל, בלק אמר לארנו שיהיה עדיף לקחת את חייו מאשר להביא סיכון לאחווה, בטענה שדרך זו הייתה נפוצה אצל המתנקשים הלבנטים.

מרידה בהנהגת המסדר[]

הרעלת מירבו[]

בלק: "אז אתה באמת הולך על זה?"
מירבו: "החניך שלך מתחייב עבורה. אתה לא בוטח בו?
בלק: "אני בוטח בו בחיי. זו הילדה שאני לא בוטח. דבר שאני אגיד לא ישכנע אותך?"
מירבו: "חוששני שלא."
―בלק ומירבו משוחחים לגבי החלטתו של מירבו.

בסוף מרץ של שנת 1791 חזר ארנו למחבוא המתנקשים לאחר שלמד הודות הנשק שהרג את דה לה סרה, ולאחר שהתנקש בחייו של הטמפלר קרטיין לאפרנייר, ללא הסכמה של המועצה. בדומה למרבית חברי המועצה האחרים, בלק הביע כעס על פעולותיו של ארנו ונזף בו, אך מירבו הרגיע את הרוחות ונתן לארנו אישור להמשיך בחקירה.

ביום למחרת, הביע ארנו את אליס דה לה סרה, ביתו של פרנסואה דה לה סרה והגראנד מאסטר של אחת הקבוצות בענף הצרפתי של מסדר הטמפלרים, ואחותו המאמצת, למחבוא המתנקשים, למורת רוחם של בלק ושאר המתנקשים. אליס ניסתה לכרות ברית זמנית עם המתנקשים על מנת לחסל קבוצה קיצונית במסדר הטמפלרים. מבין כל המתנקשים אשר נכחו בפגישה עם אליס, בלק הביע התנגדות חזקה לברית עם הטמפלרית, אך דעתו זכתה להתעלמות ממירבו, אשר שאף להסכם שלום עם מסדר הטמפלרים.

זועם על החלטותיו של מירבו, בלק איים על רוקח על מנת להשיג את "חונק הדוב", צמח רעיל ומסוכן. או אז הוא קבע פגישה עם מירבו בניסיון אחרון לשכנע אותו לא לכרות ברית עם הטמפלרים. משהודה מירבו שדבר לא ישנה את דעתו, הגיש לו בלק משקה מורעל, ונתן את ברכתו האחרונה לאחר שהמנטור הצרפתי לגם מהכוס. לאחר מיכן, השכיב בלק את גופתו של מירבו על מיטתו והציב את הנשק אשר הרג את דה לה סרה מתחת למצאיו, במטרה להפליל את אליס.

עימות מכריע בסנט שאפל[]

בלק: "תעשה את זה. אם יש לך קומץ של אמונה ואתה לא סתם גבר חלש חולה-אהבה, אתה תהרוג אותי עכשיו. מפני שאני לא אפסיק. אני אהרוג אותה. בשביל להציל את האחווה, הייתי רואה את פריז נשרפת."
ארנו: "אני יודע."
בלק: "לחמת טוב, פיספוט. עכשיו שלפחות יהיו לך ביצים לסיים את זה."
―בלק ברגעיו האחרונים.

זמן לא רב לאחר הרעלתו של מירבו, בלק עזב לכנסיית סנט שאפל, בציפייה שארנו יגיע אליו. אכן, בהתאם לציפיותיו של בלק, ארנו - ביחד עם אליס - מצא את גופתו של מירבו ואיתר את מיקומו של בלק על גג סנט שאפל.

בלק ניסה להצדיק את מעשיו לארנו בטענה שברית עם הטמפלרים היא לא אפשרית, ושזוהי לא הייתה הפעם הראשונה שהמתנקשים נאלצו להרוג את עצמם או לבנות את המסדרים שלהם מחדש, כאשר הוא מציג את מסייף, מונטריג'יוני והאזור הקולוניאליים באמריקה כדוגמאות עבר. בלק הציע לארנו להצטרף אליו בשינוי המסדר, אך כאשר המתנקש הצעיר סירב, השניים נכנסו לעימות.

במהלך המאבק, השניים נפלו לתוך אולם הבניין, כאשר בלק מקניט את ארנו וממשיך לנסות לשנות את נקודת מבטו. כאשר אליס הגיעה לאזור, בלק כיוון אקדח לעברה במחשבה שמותה יוביל את ארנו להצטרף אליו; ארנו ירה חץ מלהב הפנטום שלו לעבר ידו של בלק, ולאחר עימות נוסף, בלק נפל על ברכיו, מובס. לאחר מספר מילות עידוד על נצחונו של ארנו, בלק אמר לתלמידו לשעבר להרגו, אחרת הוא לעולם לא יפסיק; או אז ארנו סיים את חייו של בלק עם נעיצת להבו בגרונו של הרב-מתנקש.

מורשת[]

עם מותו של בלק, גלימת המתנקש שלו הועברה לידיו של ארנו.

אישיות ומאפיינים[]

בלק היה אדם אגרסיבי, רוטן ווכחני, והיה ידוע בחוש ההומור הגס שלו. מאפיינים אלה באישיותו הובילו את בלק לסרב לשתף פעולה או לקבל התנהגות אותה החשיב ל"לא הגיונית," ולעיתים קרובות היה גם מתווכח עם עמיתיו, לדוגמא ארנו דוריאן.

בלק היה מתנקש בעל תשוקה ונאמנות לאמונת המסדר, אך נקודת המבט שלו על פילוסופיית המתנקשים הייתה פשוטה יחסית, גובלת על גבול הפנטיות; הוא האמין ששלום בין המתנקשים לבין הטמפלרים היה בלתי ניתן להשגה, מפני שלדעתו פיוס מסוג זה היה כמו לבגוד באחווה. נקודת מבט זו ככל הנראה נולדה משנותיו של בלק כחייל, הוא החשיב את המסדר לצבא. הוא היה מאוד קיצוני בפעולותיו, והקיצוניות הזאת הובילה אותו להרעיל את מירבו בללית ברירה על מנת למנוע שלום בין שני המסדרים.

בניגוד לאכזריות שלו ולרצח של מירבו, בלק החשיב עצמו כממשיך דרכם של מספר מתנקשים שקדמו לו וסייעו לבנות את האחווה מנפילתה, כולל אלטאיר איבן לא'אחד, אציו אודיטורה דה פירנזה וקונור. עד לרגעיו האחרונים, האמין בלק כי הוא עשה את הטוב ביותר למען אחוות המתנקשים.

לבלק היה גם צד רך ונחמד יותר; במשך הזמן הקצר שהכירו, סמך בלק על ארנו בדיוק כמו שסמך על אביו, כאשר הוא חשב שארנו פשוט היה מושפע מהאנשים הלא נכונים, כדוגמת מירבו ואליס. למרות שהביע פקפוק שארנו יצטרף למתנקשים לאחר שהשניים ברחו מהבסטיליה, לאחר שהובס על ידי ארנו בעימות האחרון ביניהם, הביע בלק גאווה בארנו על נצחונו וחוזק אמונתו, ועודד את חניכו לשעבר להרוג אותו במטרה לחזק את עמדתו.

במשך זמנו בצרפת, בלק היה גם תומך של מפלגת המועדון היעקוביני, בה היה חבר מירבו.

ציוד וכישורים[]

בלק היה רב-מתנקש מנוסה בריצה חופשית, לחימה פנים-מול-פנים, סייף וירי. הוא היה בעל סגנון לחימה שכלל הנפות חרב רחבות וחזקות, ושילוב של דחיפת היריב והתחמקות מהירה. בתור מתנקש, בלק היה מסוגל לבצע התנקשויות אוויריות, ואת זינוק האמון של המסדר. הוא גם היה בעל כופר שרידות גבוה, והיה מסוגל להלחם בארנו למרות פצעים רבים כולל ידו הימנית ופניו.

בלק היה גם בעל ידע וניסיון בהתגנבות, והיה מסוגל להתנקש בשומרים בשקט. בנוסף לכך, הוא גם הצליח להכניס רעל לתוך כוסו של מירבו מבלי להעלות את חשדו של המנטור, ולהתנקש בחייו בשקט ובמהירות.

מבחינת ציוד, בלק היה לבוש בחליפה בעלת צבעים בהירים וגלימה כהה. הוא נשא על עצמו חרב, אקדח, וצמד להבים חבויים. הוא גם השיג גישה לרעל הנמצא בפרח "חונב הדוב."